לוי ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

החלטה

לפני התקיים דיון הוכחות בשאלת אופן קרות התאונה וכנגזרת של שאלה זו-גם בשאלת החבות.

בסוף הדיון (ובשים לב להתרשמותי שכנראה עלתה בקנה אחד עם התרשמות ב"כ הצדדים) סוכם כי ביחס לתובע מס' 2 לא תועלה שאלה בעניין החבות וסוכם על מינוי מומחה רפואי בעניין פגיעתו בתאונה.

כעת נותרה מחלוקת רק ביחס למעורבותה של התובעת 1 בתאונה, האם יש לקבל את גרסתה והאם מדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק.

ראוי אולי לציין כי נוכח החבלה הנטענת, הסכימו הצדדים שאם לא תידחה תביעת התובעת בשאלת החבות, תוכרע תביעתה על יסוד החומר הקיים וטיעונים מפי ב"כ הצדדים ללא צורך במינוי מומחה.

יש לומר שאם אקבל את גרסת התובעת לפיה פגיעתה היא תוצאה של פגיעת רכב הנתבעות בה באופן ישיר קרי מגע בין הרכב לגופה, הרי די בכך.

עדותה של התובעת עשתה רושם אמין, היא הייתה עקבית ולא נסתרה מול עדות וחקירת התובע 2. למעשה כל המחלוקת בעניין החבות נוצרה בגלל גרסת הנתבעת 2 לפיה רק התובע היה מעורב בתאונה וכי מדובר בתאונה מבוימת או מכוונת.

בין אם גרסה זו של הנתבעת מקורה בניסיון להרחיק ממנה אשם לקרות התאונה ובין אם מדובר באמת סובייקטיבית בה היא מאמינה, אינני מקבל את גרסתה וטענותיה.

מעדותה עלה כי היא לא ראתה שום דבר עד לרגע קרות התאונה וגם אז, מאוחר מדי, ראתה את התובע נוחת על שמשת מכוניתה "כמו דולפין" וכל מה שהיא זוכרת זה את מבטו וה"זקן הצרפתי" שלו ורק במראה זה היא התמקדה.

התובע 2 איננו דולפין וגם לא עשה רושם של מתאבד, הוא לא נחת סתם כך "משום מקום" אלא התובעת פשוט לא ראתה אותו וכנראה גם הוא הבחין ברכבה ברגע האחרון ולכן ארעה התאונה. מרגע שהתמקדה הנתבעת רק בתובע ולא ראתה מה קרה קודם לכן, לא יכולה הייתה לראות מה קורה עם התובעת 1.

אינני מקבל את התיאוריות בדבר מיקום פגיעותיו של התובע ומיקום כתמי הדם על הכביש, מדובר בתאונת הולך רגל קלאסית בה הוא נפגע ומועף על מכסה המנוע והשמשה הקדמית. גם אם נסעה הנתבעת רק במהירות של 30 קמ"ש הרי היא החלה בפעולת הבלימה רק אחרי שהספיקה לראות את פרצופו של התובע 1 מולה כפי שתיארה בעדותה כלומר אחרי הפגיעה ואז מרחק העצירה שנדרש לה עומד על 11 מטרים ובפועל נראה שאף יותר מכך בשים לב לכך שהתאונה הייתה בשעה 3:00 לפנות בוקר מה שהשפיע כנראה על זמן התגובה. יוער כי היות והנתבעת לא דרסה בגלגלי רכבה את התובע 2 הרי כשכבר עצרה, התובע הועף קדימה ומכאן המרחק שנוצר בין מקום התאונה ולבין המקום בו נחת התובע 2.

היות ואינני מקבל את גרסת הנתבעת והיות ולכל אורך ההתרחשות הזו, לפני רגע התאונה, במהלך התאונה ואחרי שזו אירעה, לא ראתה הנתבעת מה באמת קורה עם התובעת 1 (שנשארה במקום הפגיעה מעל 11 מטרים לאחור) והיות וכאמור גרסת התובעת 1 עשתה רושם מהימן, הנני מקבל את גרסתה.

גם אם נקשה ונאמר עולה כי הנתבעת עצמה לא בדיוק יודעת מה קרה באותו שבריר שנייה עדיין עמדה היא על כך שהרגישה שקיבלה מכה גם מהרכב. היא תיארה זאת בלשון פשוטה:

"זה היה מאית שניה. הוא צעק תזהרי, הרגשתי מכה מהרכב ונפלתי לרצפה"

"הרגשתי את המגע שלו ואחר כך את המגע של האוטו איפה שהוא בגוף".

"קיבלתי מכה קלה וכנראה שהפגוש קרע לי את הג'ינס.הייתי עסוקה בליפול ולא שמתי לב לפרטים"

משכך יש לקבוע כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים.

תוך כדי ההליך נוצרה חזית משפטית חדשה בשאלה האם בנסיבות העניין וגם אם לא הוכח שהיה מגע פיזי בין הרכב לתובעת 1 אלא היא נפלה משום שהתובע דחף אותה על מנת לחלצה מפגיעת הרכב עדיין מדובר בתאונת דרכים? הצדדים התייחסו לעניין זה בסיכומיהם, ב"כ התובעת יותר, ב"כ הנתבעים פחות ותוך טענה לשינוי חזית ברם לדעתי והגם שדי במה שנפסק לעיל, ראוי להתייחס גם למחלוקת נוספת זו ולו בקליפת אגוז.

ברישא לסעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדרת "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה."

במקרה דנן עולה לכאורה שנגרם נזק גוף לתובעת וכי התקיים שימוש ברכב מנועי הינו ברכב הנתבעות, נשאלת אם כן השאלה האם הנזק הנטען אירע עקב שימוש ברכב המנועי.